דו"ח ארגון Human Rights Watch לוועדת האו"ם לביעור כל צורות האפלייה נגד נשים עבור הדיון בדו"ח התקופתי של ישראל, במושבה ה-68 של הוועדה

מסמך זה נכתב לקראת מושבה ה-68 של הוועדה לביעור כל צורות האפליה נגד נשים, בו תבחן את מידת עמידתה של ישראל בהוראות האמנה לביעור כל צורות האפליה נגד נשים (CEDAW). המסמך מתייחס לסעיפים 3, 9, 11, 12, 14 ו-16 לאמנה.

המסמך מבוסס על מידע המופיע במגוון פרסומים של ארגון Human Rights Watch, על ראיונות ממקור ראשון עם נשים המושפעות מאפליה, פעילי זכויות אדם ומומחים אחרים, על דיווחים בתקשורת ועל מידע מארגונים שותפים.

1. הוועדה להפסקת הריון מקשה על גישתן של נשים לשירותי בריאות (האמנה לביעור כל צורות האפליה נגד נשים, סעיפים 12 ו-16).

סעיפים 312–321 לחוק העונשין תשל"ז-1977 של ישראל מגדירים כעבירה פלילית ביצוע הפלה באישה שגילה בין 40-18 למעט במקרים של אונס, גילוי עריות או יחסים מחוץ לנישואין או כאשר נשקפת סכנה לחיי העובר או האישה. נשים העונות על קריטריונים חריגים אלה זכאיות לעבור הפלה חוקית ובתנאי שקיבלו אישור לכך מ"וועדה להפסקת הריון". בעוד הוועדה מאשרת את רוב הבקשות המוגשות לה, הליך מנהלי זה מונע מנשים גישה חופשית לשירותי בריאות הקשורים לתכנון המשפחה ואת היכולת להחליט על מספר ילדיהן ועל ההפרשים ביניהם.

הוועדה, המורכבת משני רופאים/רופאות ועובד/ת סוציאלי/ת, מוסמכת לאשר הפלה לאישה לאחר שספקה לה הדרכה על הסיכונים הכרוכים בכך, אם היא עונה על אחד הקריטריונים הבאים:

• גילה הוא למטה מ-18 שנה או מעל ארבעים שנה;
• הוולד עלול להיות בעל מום גופני או נפשי;
• ההריון נובע מ"יחסים אסורים" כגון אונס, גילוי עריות או יחסים מחוץ לנישואין;
• ההריון מסכן את בריאותה הגופנית או הנפשית של האישה.

הליך האישור עשוי לארוך עד שבועיים.[1] הוועדה, האמורה על-פי חוק לכלול לפחות אישה אחת, מאשרת את רוב הבקשות שהיא בוחנת – 97.2% בין השנים 2014-1990, על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של ישראל.[2] מתוך 20,846 בקשות להפסקת הריון שהוגשו בשנת 2014 אישרה הוועדה 20,521 (98.4%) ו-19,471 מהן בוצעו.[3] על אף שעלות תור לוועדה היא 434 ש"ח, המרכז הרפואי בית חולים הדסה הר הצופים אמר לארגון Human Rights Watch כי תיקון משנת 2014 מאפשר לנשים בגילאים 33-20 לעבור הפלה ללא תשלום.[4] בנוסף, ילדות אינן זקוקות להסכמה הורית ואישה רשאית לעבור הפלה עד לשבוע הארבעים של ההריון.

פעילה לזכויות נשים אמרה לארגון Human Rights Watch כי נשים שאינן עונות על רשימת החריגים נוהגות בדרך כלל להציג תיאור מטעה של מצבן כדי לזכות באישור הוועדה או לחפש ספק של שירותי בריאות המוכן להפר את החוק ולבצע ההליך ללא אישור הוועדה. הפלות כאלה עולות בין 2,099 ל-2,912 ש"ח,[5] או אף יותר,[6] שכן ביטוח הבריאות הממלכתי אינו מכסה את עלותן. רק במקרים נדירים המדינה מעמידה לדין רופאים שביצעו הפלות באורח בלתי חוקי.

נשים רבות מתביישות או שאינן חשות בנוח לדבר על נושא כה אינטימי בפני וועדה.[7] המתח ואי-הנוחות, בפרט כאשר אישה נאלצת להציג את מצבה באופן מטעה, משפיעים על בחירתה האם להמשיך בהריון עד ללידה. בכך שהוועדה מאשרת הפלות רק במקרים העונים על קריטריונים צרים, היא פוגעת פגיעה נוספת בזכותן של נשים לקבוע את מספר ילדיהן ואת ההפרשים ביניהם.

הדרישה לעמוד בקריטריונים כאלה ולהשיב על שאלות בפני ועדת הפלות מהווה חסם המגביל את גישתן של נשים לשירותי בריאות ולתכנון המשפחה, ובפרט את גישתן של נשים מקהילות עניות וכאלה שבשולי החברה. ארגון הבריאות העולמי מצא כי אישור של צד שלישי מייקר את עלותן של הפלות ומטיל על נשים עניות, על נערות מתבגרות ועל נשים שהשכלתן מוגבלת נטל לא מידתי.[8]

2. החוק המפלה בנושא אזרחות וכניסה לישראל פוגע בחיי משפחה ומגביל את התפתחותן המקצועית של נשים (סעיפים 3, 9, 11ג ו-16 לאמנה בדבר ביעור כל צורות האפליה נגד נשים)

חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003, אוסר על מתן מעמד של תושבות או אזרחות לפלסטינים מהשטחים הכבושים, הנשואים לאזרחים ישראלים או לתושבי קבע בישראל. חוק מפלה זה מגביל את חירותם של אנשים המשתייכים לקטגוריה זו להינשא וקורע משפחות לגזרים, ובכך מוסיף חסמים בדרכן של נשים פלסטיניות לעבודה ולהשתתפות מלאה בחיים הציבוריים.

החוק, שנחקק במקור בחודש יולי 2003 אך חודש מאז מדי שנה – ולאחרונה בחודש יוני 2017 – מכוון נגד קבוצה מסוימת של אנשים תוך התבססות בלעדית על זהותם הלאומית, ולא על הערכה פרטנית של סיכון ביטחוני, ומונע מהם לחיות עם בני זוגם וילדיהם בישראל או במזרח ירושלים הכבושה. החוק מונע מאזרחים ישראלים הינשאים לתושבי השטחים הכבושים זכות העומדת לאזרחים ישראלים אחרים – הזכות לגור עם יקיריהם במקום שבחרו ואת והזכות להגנה מפני התערבות שרירותית או בלתי חוקית בחיי משפחותיהם. החוק פוגע באורח בלתי מידתי בפלסטינים אזרחי ישראל, כמו-גם בפלסטינים ממזרח ירושלים המחזיקים במעמד של תושבות קבע בישראל.

בכך שהוא מונע מתושבי השטחים הכבושים הפלסטינים להצטרף לבני זוגם, אזרחי ישראל או תושביה, בישראל או במזרח ירושלים, החוק מאלץ זוגות כאלה לבחור בין אפשרויות שמחירן האישי גבוה: חיים בנפרד או מעבר של בן הזוג שהוא אזרח או תושב בישראל לשטחים הכבושים. השלכות המעבר לשטחים הכבושים עבור פלסטינים כוללות אובדן של מעמד תושבותם בישראל או במזרח ירושלים או אובדן של היכולת לממש זכויות הקשורות לתושבות או לאזרחות, כגון זכאות להטבות סוציאליות.

החוק, המבסס את מדיניות איחוד המשפחות על לאום בלבד, מפר בכך את חובותיה של ישראל על-פי דיני זכויות האדם הבינלאומיים באשר לאי-אפליה. כמו כן, בכך שהוא מונע מתושבי קבע ואזרחים לחיות עם בני זוגם, החוק שולל מהם למעשה את הזכות לחיות בארצם.[9] בהקשר תרבותי שבו מצופה מנשים למלא תפקיד ראשי בגידול הילדים, הדרישה לחיות בנפרד מבעליהן או להתרחק ממשפחתן המורחבת, שהיא מקור תמיכה עיקרי לגידול הילדים, עלולה לאלץ אותן לוותר על הזדמנויות עבודה או השתתפות בחיים הציבוריים כדי להתמקד בטיפול בילדים. בכך מגביל החוק את התפתחותו וקידומו של אחד המגזרים באוכלוסיית הנשים הפלסטיניות.

בפעם האחרונה שסקרה את המצב בישראל הביעה הוועדה לביעור כל צורות האפליה נגד נשים את "דאגתה" מכך שהחוק נותר בתוקף, וציינה כי הוא "ממשיך להשפיע לרעה על נישואיהן ועל זכותן לחיי משפחה של נשים ערביות אזרחיות ישראל ונשים פלסטיניות מהשטחים הכבושים".

הן מועצת האו"ם לזכויות האדם (HRC), [10] והן הוועדה לביעור כל צורות האפליה הגזעית (CERD) הביעו את דאגתן בנוגע לחוק וקראו לביטולו.[11]

3. הגבלות על בנייה, פינויים כפויים והריסת בתים פוגעות בזכויות האדם של נשים (סעיפים 3 ו -14 לאמנה בדבר ביעור כל צורות האפליה נגד נשים)

בסקירתה האחרונה ציינה הוועדה לביעור כל צורות האפליה נגד נשים כי היא "מודאגת מאוד מההשפעה הנודעת להמשך ההרס של רכוש, בתים ובתי ספר וכן לפינויים כפויים בשטחים הפלסטיניים הכבושים ובמזרח ירושלים על התפתחותן וקידומן של נשים פלסטיניות, ובכללן נשים פליטות, וכן של נשים ערביות ישראליות, ועל הנאתן מזכויות אדם וחירויות בסיסיות".

ההגבלות המתמשכות שמטילה ישראל על בנייה, ובפרט ב-60% משטחי הגדה המערבית שבשליטתה הבלעדית (שטח C), במזרח ירושלים ובכפרים הבדואיים הלא מוכרים בתוך ישראל, בשילוב עם הפינויים הכפויים והריסת הבתים המבוצעים בעקבותיהן, פוגעים בזכויות האדם של נשים, לרבות קידומן בתחומי ההשכלה והמקצוע. מדיניות זו פוגעת כמובן גם בגברים.

ארגון Human Rights Watch תיעד בהרחבה כיצד ישראל מפעילה בגדה המערבית הכבושה, כולל מזרח ירושלים, מערכת כפולה המעניקה הטבות כספיות נדיבות ותמיכה בתשתית לקידום החיים בהתנחלויות, בעודה מונעת שירותים בסיסיים מקהילות פלסטיניות, מענישה אותן על צמחיתן וכופה עליהן תנאי מחייה קשים.[12] בפועל, הנטל המפלה המוטל על הפלסטינים, לרבות הפיכת הקבלה של היתרי בנייה במזרח ירושלים ובשטח C למשימה בלתי אפשריות כמעט עבורם, אילץ פלסטינים לעזוב את בתיהם או לבנות תוך הסתכנות בהרס המבנים ה"בלתי מורשים" שלהם. בין השנים 2010 ו-2014 דחה הממשל הצבאי הישראלי 98.5% מכלל הבקשות להיתר בנייה בשטח C (רק 33 מתוך 2,220 אושרו).[13]

במשך עשרות שנים הרסו הרשויות הישראליות בתים ומבנים אחרים בטענה שנבנו ללא היתרים, אף שדיני הכיבוש אוסרים על הריסת רכוש, למעט לצורך צבאי. במהלך שנת 2016 לבדה הרסו הרשויות הישראליות או החרימו 1,093 מבנים בבעלות פלסטינית ברחבי הגדה המערבית, כולל מזרח ירושלים, עקרו מבתיהם יותר מ-1,600 פלסטינים ופגעו בפרנסתם של 7,000 נוספים.[14] בסוף שנת 2016 היו בידי הרשויות הישראליות 12,500 צווי הריסה סופיים למבנים פלסטיניים בשטח C.[15]

ישראל גם הפכה את בנייתם של בתים כחוק למשימה בלתי אפשרית כמעט עבור רבים מהבדואים אזרחי ישראל וסירבה להכיר בקהילותיהם.[16] שמונים אלף בדואים ב-35 כפרים שישראל אינה מכירה בהם בנגב חיים תחת איום מתמיד של הריסת בתיהם. הרשויות הישראליות מתייחסות לבתיהם כאילו נבנו באופן בלתי חוקי למרות שרוב הכפרים התקיימו עוד לפני הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 או הוקמו בשנות ה-50 על קרקע שאליה העבירה ישראל אזרחים בדואים. הקמת יישובים יהודיים גרמה לעקירתן של קהילות בדואיות רבות. שורה ארוכה של ממשלות ישראליות העבירה את הבדואים ממקום למקום, ולעתים קרובות יישבה אותם בעיירות שהקימה שאינן מתאימות לצורכיהם והתשתית הפיזית והכלכלית בהן ירודה. הרשויות הישראליות סירבו להכין עבור הקהילות תכניות מתאר או להנפיק להן אישורי בנייה, ודחו את התוכניות שהציגו הקהילות עצמן כדי לאפשר להן לבנות באופן חוקי.

פינויים והרס מבנים הופכים את חיי המשפחה על-פיהם. בהינתן מרכזיותו של הבית בחייהן של נשים פלסטיניות (כמו גם בחיי הגברים), הריסת הבתים פוגעות בהן קשות. במהלך השנים ראיין ארגון Human Rights Watch עשרות נשים שתיארו את ההשפעה הרגשית של הצפייה בהריסת בתיהן ואת ההשלכות המעשיות המתמשכות של ההריסה, לרבות מאבקן להאכיל את משפחותיהן, לשמור על נקיון רכושן הדל ולטפל בילדיהן.[17]

בראייה כללית יותר, מדיניות זו פוגעת בהזדמנויות בתחום ההשכלה והכלכלה בקהילות אלה. הבנק העולמי העריך בשנת 2013 כי ההגבלות שמטילה ישראל בשטח C עלו לכלכלה הפלסטינית 3.4 מיליארד דולר בשנה, כ-33% מהתמ"ג הפלסטיני. ביותר משליש מאזורי המגורים בשטח C,[18] וביותר ממחצית הכפרים הבדואיים הלא מוכרים בישראל, אין בית ספר יסודי.[19] ילדים באזורים אלה נאלצים  לעבור מרחק רב, לפעמים ברגל, כדי להגיע לבית הספר הקרוב ביותר; בגדה המערבית, הם נאלצים לעתים לעבור במחסום צבאי או להתמודד עם התנכלויות של מתנחלים. נראה שמרחק רב יותר ממוסדות לימוד גורם לנשירה לא מידתית של ילדות,[20] והדבר מקשה עליהן למצוא תעסוקה משמעותית. מכשול מבני זה מחבל, בין היתר, במאמצים להשגת שוויון מגדרי ומעכב את התפתחותן וקידומן המלאים של נשים בקהילות אלה.

4. הסגר הישראלי על רצועת עזה חוסם את גישתן של נשים להזדמנויות תעסוקה והעצמה (סעיפים 3, 12 ו-14 לאמנה בדבר ביעור כל צורות האפליה נגד נשים)

בסקירתה האחרונה אמרה הוועדה לביעור כל צורות האפליה נגד נשים כי "היא חוששת מאוד  שההגבלות החמורות על חופש התנועה בשטחים הפלסטיניים הכבושים... גורמות למצוקה ומשפיעות לרעה על הנאתן של נשים פלסטיניות מזכויות האדם".

הסגר האפקטיבי שמטילה ישראל על רצועת עזה כבר עשור, ואשר אותו החמירה מצרים כשסגרה את גבולותיה עם הרצועה במשך רוב ימות השנה, ממשיך לחסום בפני נשים (כמו-גם גברים) את הגישה להזדמנויות בתחום ההשכלה והכלכלה.

בעשור האחרון הגבילה ישראל מעבר נוסעים במעבר ארז, המקשר בין רצועת עזה לישראל, לגדה המערבית ולעולם החיצון. המעבר הותר רק למי שהצבא הישראלי הגדיר כאנשי עסקים בולטים וכן ב"מקרים הומניטריים חריגים", קטגוריה הכוללת בעיקר חולים ומלוויהם. בשמונת החודשים הראשונים של שנת 2017 יצאו מהרצועה בממוצע מדי יום כ-240 פלסטינים, לעומת ממוצע של יותר מ-24,000 פלסטינים שחצו מעבר זה מדי יום בספטמבר 2000, ממש לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה. איסור הנסיעה הכללי חסם את דרכם של סטודנטיות וסטודנטים המבקשים השכלה אקדמית בחו"ל, כמו גם את דרכם של אנשים המבקשים הזדמנויות תעסוקה, סחר או הכשרה.[21] ארגון זכויות האדם הישראלי "גישה" דיווח כי בשנת 2017, נכון ל-28 בספטמבר, רק 73 מתוך 362 הסטודנטים שביקשו אישורים ללמוד בחו"ל קיבלו אותם.[22]

מאחר ונשים רבות עובדות בעסקים קטנים, במגזר הציבורי או בארגונים ללא כוונת רווח, מספר הנשים המצליחות לקבל היתרים שישראל מנפיקה לסוחרים קטן ממספר הגברים. בין ינואר 2015 לספטמבר 2016, רק 1.5% מההיתרים הללו הונפקו לנשים (954 מתוך 63,974 מחזיקי היתרים), כך על-פי נתונים שהעבירה מפקדת תיאום פעולות הממשלה בשטחים בתגובה לבקשה על-פי חוק חופש מידע שהגיש ארגון גישה.[23]

ישראל גם הגבילה את אספקת החשמל לרצועה ואת ייצוא הסחורות ממנה, באופן הפוגע בזכותם של נשים וגברים ליהנות מתנאי מחיה נאותים. היקף הסחורות שיוצאו מהרצועה בשמונת החודשים הראשונים של שנת 2017 עמד בממוצע על 223 מטעני משאיות לחודש, שכללו בעיקר מוצרים שיועדו לשיווק בגדה המערבית ובישראל - רק 21% מ-1,064 מטעני המשאיות שיוצאו בממוצע בחודש לפני הידוק הסגר. בה בעת, ההגבלות שמטילה ישראל, כמו-גם ההפצצותיה את תחנת הכוח היחידה ברצועה, מגבילות כבר למעלה מעשור את אספקת החשמל בעזה, והדבר גורר הפסקות חשמל כרוניות. מצב זה החמיר עוד יותר בשנת 2017, בין היתר בשל העובדה שישראל נעתרה לבקשת הרשות הפלסטינית לקצץ בחשמל שהיא מספקת לעזה. הקיצוץ הותיר משקי בית ועסקים ברצועה עם אספקת חשמל של ארבע שעות או פחות ביממה. הפסקות חשמל משבשות את אספקת המים, מונעות את הטיפול בשפכים ומחבלות בתפקודם של בתי החולים. הן אף עושות שמות בחיי משפחות, והופכות את ביצוען של משימות יומיומיות כמו שמירה על טריות מזון, כביסה וניקיון למאבק מתמיד, שהשלכותיו פוגעות במיוחד בנשים, שמשימות אלה מוטלות לרוב עליהן.[24]

מדיניות זו הביאה להחמרה דרמטית במצב הכלכלי וההומניטארי ברצועה. בשנת 2016 היה התמ"ג ברצועת עזה נמוך ב-23% לעומת שנת 1994.[25] האבטלה ברביע השני של שנת 2017 הגיעה ל-44%, השיעור הגבוה ביותר מאז המלחמה עם ישראל בשנת 2014, ושיעור האבטלה בקרב נשים הגיע ל-71.4%.[26] כ-70% מ-1.9 מיליון תושבי הרצועה מסתמכים על סיוע הומניטארי.

5. המלצות

במסקנות המסכמות האחרונות שפרסמה הציגה הוועדה לביעור כל צורות האפליה נגד נשים מספר המלצות שלא יושמו. בין היתר קראה הוועדה לישראל "להביא לכך שחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג -2003, יעלה בקנה אחד עם סעיפים 9 ו-16 לאמנה", "להימנע מהפרקטיקות של פינוי כפוי והריסת בתים, המשפיעים לרעה על רווחתן הגופנית והפסיכולוגית של נשים ערביות פלסטיניות וישראליות ועל התפתחותן וקידומן", ו"להבטיח כי נשים פלסטיניות ייהנו מזכויות האדם שלהן, ובפרט מזכויותיהן לחופש תנועה, חיי משפחה, עבודה, חינוך ובריאות".

אנו מעודדים את הוועדה להציג בפני ממשלת ישראל את ההמלצות הבאות:

• לחוקק חוקים המתירים לכל הנשים בישראל לעבור הפלה מרצונן החופשי, מבלי שיידרשו לעמוד בקריטריונים מחמירים או לקבל אישור מהוועדה להפסקת היריון.
• לחוקק חוק אזרחות שיקל על איחוד משפחות של כל האזרחים ותושבי הקבע ואשר יעמוד בסטנדרטים הבינלאומיים של זכויות האדם.
• לקבל את תחולת האמנה ודיני זכויות האדם הבינלאומיים על השטחים הפלסטיניים הכבושים.
• להקפיא את המדיניות המונעת באופן שרירותי מפלסטינים לקבל היתרי בנייה.
• להבטיח כי הרס בתים פלסטינים ורכוש פלסטיני אחר יבוצע רק כאשר אין כל מוצא אחר, וכשהדבר חיוני לחלוטין לתכלית לגיטימית של המדינה, בהתאם למחויבויותיה של ישראל בתחום זכויות האדם ולחובותיה ככוח כובש, וכי ינתנו בגינה פיצויים מלאים.
• להכריז על הקפאה מיידית של הריסת בתי הבדואים ולהקים ועדה עצמאית לבחינת האפלייה לרעה הרווחת של אזרחים בדואים בנגב בתחומי הקרקע והדיור.
• לבטל את האיסור הכללי על נסיעה לרצועת עזה וממנה ולהתיר תנועה חופשית של אנשים לרצועה וממנה, בכפוף לבדיקות ביטחוניות פרטניות ולבידוק גופני.
• עד לביטול איסור זה, לוודא כי ההיתרים המיוחדים, המונפקים לאנשי עסקים מהרצועה במסגרת מכסה, נגישים בפועל ובאופן שווה גם לנשות עסקים.