(ירושלים) ארגון Human Rights Watch אמר בדוח שהוא מפרסם היום כי הרשויות הישראליות מבצעות את הפשעים נגד האנושות של אפרטהייד ורדיפה. ממצא זה מבוסס על מדיניות כוללת של ממשלת ישראל לשמר את שליטתם של יהודים-ישראלים על פלסטינים וכן על הפרות חמורות שבוצעו נגד פלסטינים החיים בשטח הכבוש, כולל מזרח ירושלים.
הדוח "הסף נחצה: הרשויות הישראליות ופשעי האפרטהייד והרדיפה", המונה 109 עמודים (באנגלית), בוחן את יחסה של ישראל לפלסטינים. הוא מציג את המציאות של ימינו, שבה גורם שלטוני יחיד, ממשלת ישראל, מפעיל שליטה עיקרית על השטח שבין הים לירדן – שטח המאוכלס על-ידי שתי קבוצות שוות בערך בגודלן, ומעניק באורח שיטתי זכויות יתר ליהודים-ישראלים תוך דיכוי פלסטינים. דיכוי זה בא לידי ביטוי באופן החמור ביותר בשטח הכבוש.
לדברי קנת' רות', מנכ"ל Human Rights Watch, "קולות בולטים מזהירים מזה שנים כי בלי שינוי במסלול בו מתקדמת השליטה הישראלית על הפלסטינים, האפרטהייד אורב ממש מעבר לפינה". "מהמחקר המפורט עולה כי הרשויות הישראליות כבר חצו את הסף וכיום הן מבצעות את הפשעים נגד האנושות של אפרטהייד ורדיפה", אמר רות'.
הממצאים באשר לקיומם של אפרטהייד ורדיפה אינם משנים את מעמדו המשפטי של השטח הכבוש, המורכב מהגדה המערבית, כולל מזרח ירושלים, ומרצועת עזה, או את המציאות העובדתית של כיבוש.
המונח אפרטהייד, שנטבע במקור ביחס לדרום אפריקה, הוא כיום מונח משפטי אוניברסלי. האיסור על אפליה ממוסדת חמורה במיוחד ועל דיכוי או אפרטהייד מהווה עיקרון ליבה במשפט הבינלאומי. האמנה הבינלאומית בדבר דיכוי וענישה של פשע האפרטהייד, משנת 1973, ואמנת רומא של בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) משנת 1998, מגדירות אפרטהייד כפשע נגד האנושות המורכב משלושה רכיבים עיקריים:
- כוונה לשמר את שליטתה של קבוצה גזעית אחת על אחרת.
- הקשר של דיכוי שיטתי של הקבוצה הנדחקת לשוליים בידי הקבוצה השלטת.
- ביצוע מעשים לא אנושיים.
את ההתייחסות לקבוצה גזעית מקובל לפרש כיום כנוגעת לא רק ליחס המתבסס על תכונות גנטיות אלא גם לכזה המתבסס על ייחוס משפחתי או מוצא לאומי או אתני, כהגדרתם באמנה הבינלאומית בדבר ביעור כל צורות האפליה הגזעית. ארגון Human Rights Watch מיישם פרשנות מרחיבה זו למונח גזע.
הפשע נגד האנושות של רדיפה, כהגדרתו באמנת רומא ובמשפט הבינלאומי המנהגי, מהווה שלילה חמורה של זכויות יסוד מקבוצה גזעית, אתנית או אחרת, מתוך כוונה מפלה.
ארגון Human Rights Watch מצא כי רכיביהם של פשעים אלה באים לידי ביטוי יחדיו בשטח הפלסטיני הכבוש, כחלק ממדיניות ממשלתית ישראלית כוללת. מדיניות זו היא לשמר את שליטתם של יהודים-ישראלים על פלסטינים ברחבי ישראל והשטח הכבוש. בשטח הפלסטיני הכבוש, כוונה זו מצטרפת לדיכוי שיטתי של פלסטינים החיים בו ולמעשים לא-אנושיים שנעשו נגדם.
בהתבסס על שנים של תיעוד הפרות של זכויות האדם, מקרי מבחן וסקירה של מסמכי תכנון ממשלתיים, הצהרות גורמים רשמיים ומקורות אחרים, ארגון Human Rights Watch השווה קווי-מדיניות וטקטיקות הננקטים כלפי פלסטינים בשטח הכבוש ובישראל לאלה הננקטים כלפי יהודים-ישראלים החיים באותם אזורים. ארגון Human Rights Watch כתב לממשלת ישראל ביולי 2020, וביקש ללמוד על השקפותיה בסוגיות אלה, אך לא זכה למענה.
ברחבי ישראל והשטח הכבוש, הרשויות הישראליות חתרו למקסם את השטח הזמין ליישובים יהודיים ולרכז את רוב הפלסטינים במרכזי אוכלוסייה צפופים. הרשויות אימצו קווי מדיניות שנועדו למתן את מה שהן תיארו בגלוי כ"איום" דמוגרפי שמציבים הפלסטינים. בירושלים, למשל, תוכנית הממשלה עבור העיר, הכוללת הן את מערב ירושלים והן את מזרח ירושלים הכבושה, קובעת יעד של "שמירה על רוב יהודי מוצק בעיר" ואפילו מציינת את היחס הדמוגרפי שהיא שואפת לשמר.
כדי לשמר בידיהן את השליטה, הרשויות הישראליות מפלות את הפלסטינים לרעה באופן שיטתי. האפליה הממוסדת שעמה מתמודדים אזרחי ישראל הפלסטינים כוללת חוקים המאפשרים למאות יישובים יהודיים קטנים להדיר למעשה פלסטינים מתחומם, ותקציבים שמקצים רק חלק קטן מהמשאבים לבתי ספר פלסטיניים בהשוואה לאלה המשרתים ילדים יהודים-ישראלים. בשטח הכבוש, חומרת הדיכוי, כולל אכיפת ממשל צבאי דרקוני על פלסטינים, שעה שיהודים-ישראלים, המובדלים וחיים בנפרד מהם באותו שטח, זוכים במלוא זכויותיהם מכוח חוקיה האזרחיים של ישראל, אשר מכבדים יותר את זכויות האדם, מגיעה לדרגת הדיכוי השיטתי הנדרש כדי להיחשב לאפרטהייד.
הרשויות הישראליות הפרו את זכויות הפלסטינים בדרכים מגוונות. רבות מההפרות שבוצעו בשטח הכבוש מהוות הפרות חמורות של זכויות יסוד ומעשים לא-אנושיים הנדרשים גם הם כדי שהמצב ייחשב לאפרטהייד, ובכלל זה: הגבלות גורפות על תנועה כמו הסגר על רצועת עזה ומשטר היתרים; החרמת יותר משליש מהאדמות בגדה המערבית; כפיית תנאים קשים בחלקים מהגדה המערבית, שהובילו להעברה בכפייה של אלפי פלסטינים מבתיהם; שלילת זכויות תושבות ממאות אלפי פלסטינים וקרוביהם; והשעיית זכויות האזרח הבסיסיות של מיליוני פלסטינים.
לרבות מההפרות שבלב ביצוע הפשעים הללו, כמו סירוב מוחלט כמעט להנפיק היתרי בנייה לפלסטינים והריסת אלפי בתים בתואנה של היעדר היתרים, אין כל הצדקה ביטחונית. עבור אחרות, כמו הקפאתו בפועל של מרשם האוכלוסין שישראל מנהלת בשטח הכבוש, דבר המונע מהפלסטינים החיים בו כמעט לחלוטין את האפשרות לאיחוד משפחות, ואשר מונע מתושבי רצועת עזה לגור בגדה המערבית, הנימוק הביטחוני שימש כעילה לקידום יעדים דמוגרפיים. לדברי ארגון Human Rights Watch, גם כאשר חלק מהמוטיבציה לביצוע ההפרות היא ביטחונית, אין בכך כדי להצדיק אפרטהייד ורדיפה, ממש כשם שהדבר אינו מצדיק שימוש בכוח מופרז או בעינויים.
לדברי רות', "שלילת זכויות היסוד ממיליוני פלסטינים, ללא הצדקה ביטחונית לגיטימית ואך ורק בשל היותם פלסטינים ולא יהודים, איננה רק סוגיה של כיבוש פוגעני... קווי מדיניות אלה, המעניקים ליהודים-ישראלים את אותן הזכויות והפריבילגיות בכל מקום בו הם חיים ומפלים את הפלסטינים לרעה בדרגות שונות בכל מקום בו הם חיים, משקפים מדיניות המעניקה זכויות יתר לעם אחד על חשבונו של עם אחר".
הצהרות ופעולות של הרשויות הישראליות בשנים האחרונות, כולל העברתו בשנת 2018 של חוק בעל מעמד חוקתי הקובע כי ישראל היא "מדינת הלאום של העם היהודי", יחד עם גוף החקיקה ההולך וגדל של חוקים המקנים זכויות-יתר נוספות למתנחלים ישראלים בגדה המערבית, ואשר אינו חל על פלסטינים החיים באותו שטח, כמו-גם ההתרחבות המסיבית בשנים האחרונות של ההתנחלויות ושל התשתית הנלווית להן, המחברת אותן לישראל, הבהירו את כוונת הרשויות לשמר את השליטה בידי יהודים-ישראלים. האפשרות שמנהיג ישראלי עתידי יגיע להסכם עם הפלסטינים, אשר יוביל לפירוק המערכת המפלה, אינה שוללת את קיומה של מציאות זו כיום.
על הרשויות הישראליות לפרק את כל צורות הדיכוי והאפליה המעניקות ליהודים-ישראלים זכויות יתר על חשבון הפלסטינים, ובכלל זה בנוגע לחופש התנועה, הקצאת קרקעות ומשאבים, גישה למים, חשמל ושירותים אחרים והנפקת היתרי בנייה.
על משרד התביעה של בית הדין הפלילי הבינלאומי לחקור ולהעמיד לדין אנשים שנגדם קיימים חשדות מהימנים בדבר מעורבות בפשעים נגד האנושות של אפרטהייד ורדיפה. על מדינות אחרות לעשות כך גם הן בהתאם לחוקיהן שלהן, על-פי עקרון סמכות השיפוט האוניברסלית, ולהטיל סנקציות אישיות, לרבות איסורי נסיעה והקפאת נכסים, על בעלי תפקידים רשמיים האחראים לביצוע פשעים אלה.
הממצאים בדבר פשעים נגד האנושות צריכים להניע את הקהילה הבינלאומית להעריך מחדש את אופי מעורבותה בישראל ובפלסטין. על הקהילה הבינלאומית לאמץ גישה המתמקדת בזכויות האדם ובמתן דין וחשבון במקום ב"תהליך השלום" המושהה לבדו. על מדינות להקים ועדת חקירה בינלאומית של האו"ם שתחקור אפליה ודיכוי שיטתיים בישראל ובפלסטין וליצור תפקיד של שליח עולמי של האו"ם לנושא פשעי הרדיפה והאפרטהייד, אשר יוסמך ליזום פעולה בינלאומית להפסקת הרדיפה והאפרטהייד ברחבי העולם.
על מדינות להתנות מכירת נשק וסיוע צבאי וביטחוני לישראל בכך שהרשויות הישראליות ינקטו צעדים ממשיים וניתנים לאימות להפסקת ביצוע פשעים אלה על-ידן. על מדינות לבחון הסכמים, תוכניות לשיתוף פעולה ואת כל סוגי הסחר והעסקאות עם ישראל, כדי לאתר את אלה מהם התורמים ישירות לביצוע הפשעים, למתן את פגיעתם בזכויות האדם, וכאשר הדבר אינו אפשרי, להפסיק את הפעילויות ואת המימון שנמצא כי הם תורמים לביצוע פשעים חמורים אלה.
"בעוד שחלק ניכר מהעולם מתייחס לכיבוש הישראלי הנמשך כבר חצי מאה כאל מצב זמני ש'תהליך שלום' בן עשרות שנים יתקן בקרוב, דיכויים של הפלסטינים בשטח הפלסטיני הגיע לסף הנדרש והוא קבוע במידה מספקת כדי לענות על הגדרות הפשעים של אפרטהייד ורדיפה", אמר רות'. "מי שחותר לשלום ישראלי-פלסטיני, בין באמצעות פתרון של מדינה אחת שתי מדינות או קונפדרציה, צריך להכיר בינתיים במציאות כהווייתה ולהפעיל את הכלים הקיימים בתחום זכויות האדם הנדרשים כדי לשים לה קץ".
