ב-27 בספטמבר קיבלה ממשלת ארה"ב את ישראל לתוכנית הפטור מוויזה שתאפשר לאזרחים ישראלים כניסה לשטחה ללא אשרה. כדי לזכות בפרס פוליטי מיוחל זה, הקלה ממשלתו של בנימין נתניהו בחודש יולי את האפליה הננקטת נגד אזרחים אמריקאים ממוצא פלסטיני בפרט, וערבי ומוסלמי בכלל, הנכנסים לישראל ולשטח הפלסטיני הכבוש.
אם כן, ארה"ב גרמה לישראל להעניק לאזרחיה יחס מעט טוב יותר. מדוע אין האיחוד האירופי נוקט אותה דרך למען אזרחיו?
ישראל לא ביטלה לחלוטין את האפליה בין אזרחים אמריקאים, ולכן 15 סנטורים אמריקאים הכריזו בתחילת החודש כי היא עדיין איננה עומדת בתנאים הנדרשים לקבלה לתוכנית, והוועדה הערבית-אמריקאית נגד אפליה הגישה תביעה להשעות את יישום הפטור לישראלים. ישראל עודנה אוסרת למשל על פלסטינים-אמריקאים המחזיקים גם בתעודות זהות של הגדה המערבית, לעבור ברכב במחסומים המוצבים בדרך לישראל ולמזרח ירושלים הכבושה.
בניגוד לארה"ב, האיחוד האירופי מתיר זה מכבר לאזרחי ישראל להיכנס ללא ויזה למרחב שנְגן המתיר מעבר חופשי בין 27 מדינות אירופיות. החוק הנוכחי של האיחוד האירופי המסדיר את אזור שנגן, מתנה גישה של אזרחי מדינות שלישיות ללא אשרה ב"הדדיות" עבור אזרחי האיחוד האירופי, אך אינו קובע דבר המחייב צדדים שלישיים להעניק יחס שווה לכל נושאי הדרכון של האיחוד. כיום משתתפות בהסדר זה של פטור מוויזה כ-60 מדינות שאינן חברות באיחוד האירופי.
כאשר הסדרים של פטור מוויזה מתפקדים היטב, הם משרתים את כל הצדדים: הם מייעלים נסיעות, מסחר, חילופי תרבות והבנה הדדית. הם אף אינם מונעים ממדינות לשלוט בכניסת זרים מטעמים ביטחוניים על בסיס פרטני. בשנת 2022, למעלה ממיליון מאזרחי האיחוד האירופי ביקרו בישראל ומאות אלפי ישראלים נסעו לאירופה.
מזה עשרות שנים שאזרחים אירופים ממוצא פלסטיני או ערבי אחר נתקלים, כמו מקביליהם האמריקאים, בשני סוגים בסיסיים של אפליה בעת כניסתם לישראל או לשטח הכבוש. ישראל נוהגת באזרחי האיחוד האירופי הרשומים גם כתושבי הגדה המערבית או רצועת עזה, כמו בשאר התושבים הפלסטינים של אזורים אלה: לרוב נאסר עליהם להשתמש בשירותי שדה התעופה בן גוריון, ולכן עליהם להיכנס לגדה המערבית דרך מעברים יבשתיים מירדן ולרצועת עזה דרך המעבר היבשתי ממצרים.
ישראל גם אוסרת על "בעלי האזרחות הכפולה", כמו על כל שאר הפלסטינים המתגוררים באזורים אלה – אך לא על מתנחלים יהודים בגדה המערבית הכבושה או על מבקרים זרים שהם מארחים – להיכנס לתחומה או למזרח ירושלים הכבושה ללא אישור שקשה להשגה. הגבלות מכבידות ושרירותיות אלה על חופש התנועה הן אחת הפרקטיקות הבלתי-אנושיות המרכיבות את הפשעים נגד האנושות של אפרטהייד ורדיפה של ישראל נגד מיליוני פלסטינים.
סוג האפליה השני אינו מעוגן בחוק, אך הוא בוטה כמעט באותה מידה. הוא מתבטא בבידוק הקפדני שרשויות מעברי הגבול הישראליות עורכות על זרים בעלי שמות משפחה שאפשר לזהות כפלסטיניים, ערביים, איראניים או מוסלמיים. אלה עלולים, יותר מנוסעים אחרים בני ארצם, להיחשף לחקירות ולחיפושים ממושכים ולעיתים פוגעניים, וסביר להניח שייאסר עליהם להיכנס. נתונים על הכניסה לישראל אינם זמינים, אולם האפליה כה רווחת עד שאתרי האינטרנט של ממשלות אירופיות רבות מזהירים את אזרחיהן מפניה. גרמניה למשל מזהירה: "על אזרחים גרמנים שעולה לגביהם ולו חשד למוצא ערבי או איראני או להשתייכות דתית אסלאמית, לצפות לתשאול ביטחוני אינטנסיבי ולאפשרות שלא יורשו להיכנס [...] תשאול ביטחוני [של אזרחים גרמנים ממוצא פלסטיני] האורך כמה שעות והעלול להוביל לאיסור כניסה מיידי במעבר הגבול, אפשרי בכל עת ללא נימוק. לשגרירות גרמניה בתל אביב אין כל דרך לסייע במקרים כאלה".
ישראל הציגה תמיד את נוהלי ביקורת הגבולות שלה כמוּנעים מצרכים ביטחוניים וכמימוש של סמכותה הריבונית לקבוע מי רשאי להיכנס לשטחה. אך כאשר הוצעה לה האפשרות להפוך למדינה ה-41 בתוכנית הפטור מוויזה של ארה"ב, החל בחודש יולי פתאום הגמישה או ביטלה רבות מהפרקטיקות הללו.
עקב כך, פלסטינים-אמריקאים הרשומים אצל ישראל גם כתושבי הגדה המערבית הורשו לנסוע דרך שדה התעופה בן גוריון. פלסטינים-אמריקאים הגרים בגדה המערבית מדווחים כי מאז חודש יולי חיילים אפשרו להם לעתים קרובות לעבור במחסומים לתוך ישראל ולמזרח ירושלים הכבושה כשהציגו דרכונים אמריקאים.
כמה ערבים-אמריקאים שנאלצו בעבר לעבור תשאולים ממושכים בנקודות הכניסה לישראל, דיווחו שהורשו להיכנס מהר יותר. הראיות עודן נקודתיות בלבד, וטרם נקבעו הנהלים שיאפשרו לפלסטינים-אמריקאים להיכנס לרצועת עזה דרך ישראל במקום לעבור את המסלול המפרך דרך מצרים.
בינתיים, אזרחי האיחוד האירופי ממוצא מזרח תיכוני שנותרו כפופים לאותן הגבלות, לא חוו הקלות דומות. איש עסקים גרמני-פלסטיני שביקר הקיץ את משפחתו ברצועת עזה, סיפר לי כי נאלץ לצאת כרגיל למסע היקר, הנמשך כמה ימים, דרך מצרים. לדבריו, המסע מתאפיין ב"אי-ודאות עמוקה, כשאי-אפשר לדעת מה עלול לקרות בדרך, חוויה קשה הגורמת לתחושה עמוקה של עלבון והשפלה" (האיש ביקש לשמור על עילום שמו מחשש שיאונה לו רע).
לאיחוד האירופי אין סעיף אי-אפליה בהסדרים ההדדיים לפטור מוויזה עם 60 מדינות שאינן חברות בו, ובהן ישראל. דוח מחודש מאי 2023 של הנציבות האירופית, הרשות המבצעת של האיחוד האירופי, דן באתגרים הנוגעים להדדיות בתחום הוויזות, ובכלל זה הגירה לא מוסדרת וניצול לרעה של הליכי מקלט. הדוח מתאר "תמיכה רחבה" בחיזוק המנגנון להשעיית הפטור מוויזה לצורך התמודדות עם ניצול לרעה של המערכת, אך אינו מזכיר אפליה בין אזרחי האיחוד האירופי כאחת הדרכים לניצולה לרעה.
בדוח שנתי פנימי לשנת 2022, המליצו דיפלומטים של האיחוד האירופי המוצבים בירושלים וברמאללה כי האיחוד "ישקול תגובה לנוהלי אשרה מפלים של ישראל המגבילים את חופש התנועה של אזרחי האיחוד האירופי, לרבות אשר לגישה לירושלים". דיפלומטים המוצבים בנציגויות אלה ממליצים על כך כבר שנים.
אולם ככל הידוע לי, פקידי האיחוד האירופי בבריסל לא טענו מעולם בפומבי כי הפרקטיקות של ישראל המפלות אזרחים אירופים מקטגוריות מסוימות באופן שגרתי, עולות כדי פגיעה בעקרון ההדדיות המונח ביסוד ההסדר. פקידי האיחוד האירופי בחרו ככל הנראה להגדיר "הדדיות" באופן צר, כלומר שאף אחד מהצדדים אינו מטיל דרישה רשמית להנפקת אשרה.
מובן שעל ארה"ב והאיחוד האירופי לדרוש מישראל הרבה יותר, לרבות כיבוד זכותם של כל הפלסטינים לנסוע בין רצועת עזה לגדה המערבית ונקיטת צעדים לביטול האפרטהייד. ייתכן שהאיחוד יתקשה יותר פוליטית להילחם באפליה נגד אזרחיו, שכן קשה להשעות או להגביל את תנאיו של הסדר קיים לפטור מוויזה, בניגוד להצגה מראש של אמות מידה להצטרפותה של מדינה להסדר, כפי שעשתה ארה"ב.
אבל מדוגמה זה של ארה"ב אפשר להסיק מה על האיחוד האירופי לדרוש, לכל הפחות עבור אזרחיו, אם יגלה סוף סוף נכונות להשתמש בכוח המינוף העומד לו של הכניסה הנכספת ל-27 מדינות חברות ללא אשרה.
