השאלות והתשובות שלהלן עוסקות בסוגיות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי (דיני המלחמה) החל על מעשי האיבה הנוכחיים בין ישראל לחמאס ולארגונים פלסטיניים חמושים אחרים ברצועת עזה. מטרתן להקל על ניתוח התנהלותם של כל הצדדים לעימות, כדי להרתיע מפני הפרה של דיני המלחמה ולעודד מתן דין וחשבון על הפרתם.
שאלות ותשובות אלה מתמקדות במשפט ההומניטרי הבינלאומי החל על מעשי האיבה בידי כל הצדדים לעימות. הן אינן עוסקות בשאלת הצידוק של ההתקפות של הארגונים הפלסטיניים החמושים ושל ישראל ובשאלות אחרות הנוגעות ללגיטימיות של הפעלת כוח ממקורות אחרים כמו מתוקף מגילת האומות המאוחדות. בהתאם למנדט הארגוני שלנו, ארגון Human Rights Watchאינו נוקט עמדה אשר לסוגיות אלה של jus ad bellum (הדינים הנוגעים לצידוק השימוש בכוח מזוין); מטרתנו העיקרית היא לתעד הפרות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי וה- jus in bello (הדינים הנוגעים להתנהלות מקובלת במלחמה) ולעודד את כל הצדדים לסכסוך מזוין לכבד את כלליו.
- מה מתוך המשפט הבינלאומי ההומניטרי חל על העימות הנוכחי בין ישראל לארגונים הפלסטיניים החמושים?
- האם ההקשר הפוליטי, לרבות ההתנגדות לכיבוש ופערי הכוחות, משפיע על ניתוח העימות לפי כללי המשפט ההומניטרי הבינלאומי?
- מי ומה עשויים להיות יעדים חוקיים להתקפה צבאית?
- האם תפיסת בני ערובה מותרת על פי המשפט ההומניטרי הבינלאומי?
- מהן חובותיהם של ישראל ושל הארגונים הפלסטיניים החמושים בנוגע ללחימה באזורים אזרחיים מאוכלסים?
- האם על הצדדים ללוחמה להזהיר את האזרחים בטרם התקפה? מה היא אזהרה "יעילה"?
- מהן ההגנות החוקיות המוקנות לבתי חולים, לאנשי רפואה ולאמבולנסים?
- האם ישראל רשאית לתקוף מסגדים ובתי ספר ברצועת עזה?
- האם שיגור רקטות על ידי ארגונים פלסטיניים חמושים לשטח ישראל חוקי?
- האם חוקי לתקוף באופן ממוקד מנהיגים של ארגונים פלסטיניים חמושים ואת משרדיהם ובתיהם?
- מה משמעות המונח "ענישה קולקטיבית" של האוכלוסייה האזרחית?
- האם לעיתונאים מוקנית הגנה מיוחדת מפני תקיפה?
- האם התקפותיה של ישראל על תחנות רדיו וטלוויזיה של ארגוני תקשורת, כולל אלה שחמאס מפעיל, חוקיות?
- מהן חובותיהם של ישראל ושל ארגונים פלסטיניים חמושים אשר לסוכנויות הומניטריות?
- האם משפט זכויות האדם הבינלאומי עדיין חל?
- על מי אפשר להטיל אחריות להפרות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי?
- האם אפשר להעמיד לדין בבית הדין הפלילי הבינלאומי בגין פשעי חמורים שבוצעו לכאורה?
- אילו אפיקי אחריותיות נוספים זמינים?
המשפט ההומניטרי הבינלאומי מכיר בכיבוש הישראלי בגדה המערבית וברצועת עזה כסכסוך מזוין מתמשך. על מעשי האיבה הנוכחיים והתקיפות הצבאיות ההדדיות של ישראל וחמאס וארגונים פלסטיניים חמושים אחרים חלים הכללים בדבר ניהול מעשי איבה המעוגנים במשפט ההומניטרי הבינלאומי ההסכמי, ובייחוד סעיף 3 המשותף לאמנות ג'נבה משנת 1949 והמשפט ההומניטרי הבינלאומי המנהגי החל על מה שמכונה סכסוכים מזוינים שאינם בינלאומיים והמשתקף בפרוטוקולים הנוספים של אמנת ג'נבה הרביעית משנת 1977. כללים אלה נוגעים לשיטות ולאמצעי הלחימה ולהגנות בסיסיות על אזרחים ולוחמים שאינם משתתפים עוד במעשי האיבה הן עבור מדינות הן עבור ארגונים חמושים שאינם מדינות.
הכלל הראשון במעלה בדיני המלחמה קובע כי על הצדדים לסכסוך להבחין בכל עת בין לוחמים לבין אזרחים. אזרחים לעולם לא יהיו יעד להתקפה. הצדדים הלוחמים נדרשים לנקוט את כל אמצעי הזהירות האפשריים כדי למזער את הפגיעה באזרחים ובאתרים אזרחיים כגון בתים, חנויות ומתקנים רפואיים. מותר לטווח רק לוחמים ויעדים צבאיים. התקפות אסורות כאשר הן מכוונות לאזרחים, אינן מבחינות בין לוחמים לבין אזרחים וכאשר הפגיעה הצפויה באוכלוסייה האזרחית אינה מידתית יחסית לתועלת הצבאית הצפויה מהן.
נוסף על כך, סעיף 3 המשותף מקנה כמה הגנות בסיסיות לאזרחים ולאנשים שאינם משתתפים עוד במעשי האיבה, כגון לוחמים שנשבו, שנכנעו ושנוטרלו. הוא אוסר לנקוט אלימות כלפי אנשים מסוג זה – בייחוד על רצח, יחס אכזרי ועינויים – כמו גם על פגיעה בכבודו של אדם, בפרט יחס מבזה ומשפיל, ועל תפיסת בני ערובה.
- האם ההקשר הפוליטי, לרבות ההתנגדות לכיבוש ופערי הכוחות, משפיע על ניתוח כללי המשפט ההומניטרי הבינלאומי?
דיני המלחמה אינם מבחינים רשמית בין צדדים לסכסוך בהתבסס על פערי כוחות ועל קריטריונים אחרים. עקרונות היסוד של המשפט ההומניטרי הבינלאומי חלים תמיד. לעולם אי-אפשר להצדיק את הפרתם באמצעות טיווח על אזרחים והתקפות חסרות הבחנה, בהסתמכות על אי-צדק ועוול הנובעים ממצב פוליטי ועל טענות פוליטיות או מוסריות אחרות. התרה של פגיעה מכוונת באזרחים בנסיבות של פערי כוחות בין כוחות יריבים, כפי שקורה בסכסוכים רבים, תיצור חריג שיבטל למעשה את דיני המלחמה.
כלומר, בין שצד לוחם רשאי להשתמש בכוח על פי המשפט הבינלאומי ובין לאו, עליו להמשיך ולציית לדיני המלחמה.
הצדדים לסכסוך אף מחויבים לציית למשפט ההומניטרי הבינלאומי ללא קשר להתנהלות הצדדים הלוחמים האחרים. הפרות של דיני המלחמה על ידי צד אחד אינן מצדיקות הפרות על ידי הצד השני. מה שמכונה פעולות תגמול לוחמניות – בדרך כלל פעולות בלתי-חוקיות המותרות בנסיבות מסוימות – אסורות נגד אזרחים ונגד אוכלוסייה אזרחית.
דיני המלחמה מכירים בהיתכנות של פגיעה מסוימת באזרחים במהלך עימות מזוין, אולם הם מטילים על הצדדים ללוחמה חובה להבחין בכל עת בין לוחמים לבין אזרחים ולתקוף רק לוחמים ומטרות צבאיות. "חסינות אזרחית" ועקרון ה"הבחנה" הם עקרונות היסוד של המשפט ההומניטרי הבינלאומי.
המונח לוחמים כולל את אנשי הכוחות המזוינים של המדינה וכן מפקדים ולוחמים במשרה מלאה בארגונים חמושים שאינם מדינות. הם עשויים להיות מטרה להתקפה בכל עת במהלך מעשי איבה, אלא אם כן הם נשבים או מנוטרלים.
אזרחים מאבדים את חסינותם מפני התקפה כאשר הם משתתפים באופן ישיר במעשי האיבה ורק למשך פרק זמן ההשתתפות. לפי הנחיות הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC), דיני המלחמה מבחינים בין חברים בכוחות הלוחמים המאורגנים של צד שאינו מדינה, שהם יעד לגיטימי להתקפה במהלך סכסוך מזוין, לבין לוחמים במשרה חלקית, אזרחים, שהם יעד לגיטימי רק כאשר הם משתתפים במישרין במעשי האיבה. בדומה, אנשי המילואים של הכוחות המזוינים הלאומיים נחשבים אזרחים למעט כאשר הם בתפקיד, ואזי הם לוחמים העשויים להיות יעד להתקפה. לוחמים העוזבים את הארגון החמוש, כמו גם חיילי מילואים של הצבא המשתלבים מחדש בחיים האזרחיים, הם אזרחים עד שהם נקראים לשוב לשירות פעיל.
מעשה ייחשב להשתתפות ישירה במעשי האיבה, בתנאי שהוא עשוי לפגוע באופן מיידי בכוחות הצד היריב ואגב כוונה לתמוך בצד לסכסוך המזוין. השתתפות ישירה במעשי האיבה כוללת צעדים של הכנה לביצוע הפעולה וכן התמקמות במקום הפעולה ושיבה ממנו.
הנחיות הוועד הבינלאומי של הצלב האדום קובעות גם כי מי שממלא תפקיד בארגונים חמושים שבמובהק אינו תפקיד לחימה, ובכלל זה תפקידים פוליטיים ומנהליים, והחברים רק בזרוע הפוליטית של גופים הכוללים זרוע צבאית, כמו חמאס, הג'יהאד האסלאמי והחזית העממית לשחרור פלסטין, או משויכים לגופים כאלה, אינם יעד לגיטימי להתקפה בכל עת שהיא כמו כל אזרח אחר, אלא אם כן הם משתתפים באופן ישיר במעשי האיבה ורק בפרק הזמן ההשתתפות. כלומר, עצם החברות בתנועה פלסטינית שיש לה זרוע צבאית אין די בה כדי לקבוע כי אדם הוא יעד צבאי לגיטימי.
דיני המלחמה מגינים גם על אתרים אזרחיים המוגדרים על דרך השלילה ככל אתר שאינו מטרה צבאית לגיטימית. התקפות ישירות אסורות על אתרים אזרחיים כגון בתים ודירות, מקומות פולחן, בתי חולים ומתקנים רפואיים אחרים, בתי ספר ואתרי תרבות. אתרים אזרחיים הופכים מטרות לגיטימיות להתקפה כאשר הם הופכים למטרות צבאיות; כלומר כאשר הם תורמים תרומה יעילה לפעולה צבאית. ולכן הריסתם, תפיסתם או נטרולם יַקנו יתרון צבאי מובהק, בכפוף לכללי המידתיות. כללים אלה כוללים נוכחות של חברי ארגונים חמושים או כוחות צבאיים באתרים שהם בדרך כלל אזרחיים. כאשר יש ספק באשר לטבעו של אתר, חובה להניח שהוא אזרחי.
דיני המלחמה אוסרים על התקפות חסרות הבחנה. התקפות חסרות הבחנה הן מטבען אלה העשויות לפגוע הן באתרים צבאיים הן באזרחים או באתרים אזרחיים, ללא הבחנה. דוגמאות להתקפות חסרות הבחנה הן אלה שאינן מטווחות מטרה צבאית מסוימת והתקפות בכלי נשק שאינם מאפשרים לטווח מטרה צבאית ספציפית, לרבות הפצצות אזוריות, כלומר התקפות ארטילריות או באמצעים אחרים על כמה מטרות צבאיות המופרדות זו מזו באופן ברור ומובהק ונמצאות באזור שיש בו ריכוז של אזרחים ואתרים אזרחיים, כאילו היו מטרה צבאית יחידה.
אין להתקיף את מה שהיה נחשב מטרה צבאית לגיטימית, אם יש בהתקפה כדי להפר את עקרון המידתיות. התקפות חסרות הבחנה הן אלה שאפשר לצפות כי יגרמו לאובדן נלווה של חיי אזרחים או לנזק לאתרים אזרחיים שיהיה מופרז לעומת היתרון הצבאי הממשי והישיר הצפוי מההתקפה.
תפיסת בני ערובה אסורה בסכסוכים מזוינים שאינם בינלאומיים על פי סעיף משנה 1(ב) של סעיף 3 המשותף לאמנות ג'נבה ועל פי משפט ההומניטרי הבינלאומי המנהגי. פרשנות הוועד הבינלאומי של הצלב האדום לסעיף 3 מגדירה תפיסת בני ערובה כ"תפיסה, מעצר או החזקה אחרת של אדם (בן הערובה) בליווי האיום להרוג, לפצוע או להמשיך להחזיק אותו אדם כדי לאלץ צד שלישי לעשות או להימנע מלעשות כל מעשה כתנאי מפורש או משתמע לשחרור, בטיחותו או שלומו של בן הערובה". בני ערובה יכולים לכלול אזרחים ומי שאינו משתתף באופן פעיל בפעולות איבה, כגון אנשי כוחות מזוינים שנכנעו או שנשבו. תפיסת בני ערובה היא פשע מלחמה על פי אמנת רומא של בית הדין הפלילי הבינלאומי. חובה להעניק יחס אנושי לאנשים שנתפסו כבני ערובה, כמו לכל אדם כלוא, ואסור להשתמש בהם כמגן אנושי.
בפרשנות של ה-ICRC מצוין גם כי בן ערובה הוא לעיתים קרובות מי שלא נשקף ממנו שום איום ביטחוני ומי שנעצר ונכלא שלא כדין, כמו אזרחים. עם זאת, כדי שמעשה ייחשב לתפיסת בני ערובה, אין הכרח שהמעצר יהיה בלתי-חוקי. אדם שנעצר באופן חוקי, כמו חייל שבוי, עלול גם הוא לשמש בן ערובה.
איום להמשיך ולכלוא אדם המוחזק כדין לא יעלה כדי תפיסת בן ערובה. למשל, במסגרת משא ומתן על חילופי שבויים חוקי להמשיך ולכלוא אדם, כמו לוחם שנשבה, כל עוד החוק אינו מחייב את שחרורו. עם זאת, בלתי-חוקי לאיים בהמשך כליאתו של אזרח הכלוא שלא כדין.
תפיסת בני ערובה אסורה ללא קשר להתנהלות של החוטפים ולמטרותיהם. לפיכך, היא אינה חוקית גם כאשר מבקשים לכפות על הצד היריב לחדול מהתנהלות בלתי-חוקית.
- מהן חובותיהם של ישראל ושל הארגונים הפלסטיניים החמושים בנוגע ללחימה באזורים אזרחיים מאוכלסים?
המשפט ההומניטרי הבינלאומי אינו אוסר על לחימה באזורים עירוניים, אף שנוכחותם של אזרחים רבים מטילה על הצדדים ללחימה חובה מוגברת לנקוט אמצעים למזעור הפגיעה באזרחים. רצועת עזה היא אחד האזורים המיושבים בצפיפות הרבה ביותר בעולם.
דיני המלחמה מחייבים את הצדדים לסכסוך תמיד לנקוט משנה זהירות במהלך פעולות צבאיות כדי לחסוך בחיי אזרחים, ו"לנקוט את כל אמצעי הזהירות האפשריים" לשם הימנעות מאובדן אגבי של חיי אזרחים ומנזק אגבי לאתרים אזרחיים או למזערם. אמצעי זהירות אלה כוללים חובה לעשות את המרב כדי לוודא שמטרות ההתקפה הן אכן מטרות צבאיות ולא אזרחים ואתרים אזרחיים, להזהיר "אזהרה מוקדמת יעילה" לפני התקפה כאשר הנסיבות מאפשרות זאת ולהימנע מהתקפה כאשר היא צפויה להפר את עקרון המידתיות. באזורים מאוכלסים שיש בהם בניינים או מבנים אחרים, הן על פני הקרקע הן מתחת לה, על הצדדים להביא בחשבון את הקושי לזהות אזרחים העלולים לא להיות גלויים לעין, אפילו כאשר משתמשים באמצעי מעקב טכנולוגיים מתקדמים.
על כוחות המוצבים באזורים מאוכלסים להימנע ככל האפשר ממיקום מטרות צבאיות – ובכלל זה לוחמים, תחמושת, כלי נשק, ציוד ותשתיות צבאיות – באזורים מאוכלסים בצפיפות ובסמוך להם ולהשתדל להרחיק אזרחים מקרבתן של מטרות צבאיות. נאסר על לוחמים להשתמש באזרחים כדי להגן על מטרות צבאיות ועל פעולות צבאיות מפני התקפה. המילה "להגן" מורה על שימוש מכוון בנוכחותם של אזרחים כדי להפוך כוחות צבאיים או אזורים צבאיים לחסינים בפני התקפה.
עם זאת, הצד התוקף אינו פטור מהחובה להביא בחשבון את הסיכון לאזרחים, ובכלל זה החובה להימנע מפגיעה לא מידתית באזרחים, רק משום שהוא רואה בצד המגן אחראי למיקום מטרות צבאיות לגיטימיות בתוך אזורים מיושבים ולידם. כלומר, נוכחות של מפקד בחמאס, מַשְׁגֵּר רקטות או מתקן צבאי אחר באזור מיושב, אין בה כדי להצדיק תקיפה של האזור, ללא התחשבות באוכלוסייה האזרחית המאוימת, כולל החובה להבחין בין לוחמים לאזרחים והכלל בדבר מידתיות.
השימוש בכלי נשק נפיצים המשפיעים על שטחים נרחבים באזורים מיושבים הוא אחד האיומים החמורים ביותר על אזרחים בסכסוכים מזוינים עכשוויים. לא זו בלבד שהוא גורם ישירות לפגיעה באזרחים, אלא שכלי נשק נפיצים, הזורעים הרס בשטחים נרחבים, הסבו לעיתים קרובות נזק לתשתיות אזרחיות כמו גשרים, קווי מים, תחנות כוח, בתי חולים ובתי ספר, או הרסו אותם לחלוטין. כך נגרם נזק ארוך טווח לאזרחים, לרבות שיבוש של שירותים בסיסיים. כלי נשק אלה עשויים לפגוע באזורים נרחבים כאשר הם בעלי רדיוס הרס נרחב ובשל טבעם הבלתי-מדויק, כשמשגרים מהם בו-זמנית יחידות תחמושת רבות. השימוש בכלי נשק כאלה באזורים מיושבים מאלץ אנשים להימלט מבתיהם וכך מוחרפת המצוקה ההומניטרית.
כלי נשק בעלי רדיוס הרס גדול כוללים את אלה המפוצצים כמות גדולה של חומר נפץ ואת אלה הזורים רסיסים על פני שטח גדול. יחידות תחמושת המכילות כמויות גדולות של חומר נפץ עלולות לפזר רסיסים באופן בלתי-צפוי בשטח נרחב. כמו כן הן עלולות לחולל גל הדף חזק היכול להסב פגיעות קשות לגוף ולמבנים, חבלות מחפצים קהים ופגיעות גוף משברי בניין וכן פציעות אחרות, או להחמיר פציעות או מחלות קיימות. פריטי תחמושת בעלי ראשי קרב המכילים מלכתחילה רסיסים, נועדו לפזר המוני רסיסים על פני האזור, ולכן יקשו להגביל את השפעת הנשק או יהפכו זאת למשימה בלתי-אפשרית.
ברצועת עזה המאוכלסת בצפיפות חיים 2.2 מיליון פלסטינים על פיסת קרקע שאורכה 41 קילומטר ורוחבה נע בין 6 ל-12 קילומטר. אפשר לצפות כי השימוש בכלי נשק נפיצים המתפרסים על שטח נרחב, והעובדה שלעיתים מותקפת תשתית חיונית, יפגעו פגיעה קשה באזרחים ובאתרים אזרחיים ברצועה. כמו כן, רקטות בלתי-מדויקות מטבען שנורות מרצועת עזה או שמיועדות להתפזר על פני שטח גדול וסביר להניח שתפגענה באתרים אזרחיים בתוך ישראל, גם הן כלי נשק נפיץ שפגיעתו מתפרסת על פני שטח נרחב.
- האם על הצדדים ללוחמה להזהיר את האזרחים בטרם התקפה? מה היא אזהרה "יעילה"?
דיני המלחמה מחייבים, אלא אם כן הנסיבות אינן מאפשרות זאת, כי הצדדים הלוחמים יתנו "אזהרה מוקדמת יעילה" על התקפות העלולות להשפיע על אוכלוסייה אזרחית. הגדרתה של אזהרה "יעילה" תלויה בנסיבות. במסגרת הערכה מעין זו יש להביא בחשבון את תזמון האזהרה ואת מידת יכולתם של האזרחים לעזוב את האזור. אזהרה שאינה מקציבה לאזרחים די זמן כדי לעזוב לאזור בטוח יותר, לא תיחשב ל"יעילה".
אזרחים שאינם מתפנים בעקבות אזהרות, זכאים עדיין להגנה המלאה של המשפט הבינלאומי. ולא –הצדדים ללוחמה עלולים להשתמש באזהרות כדי לגרום לעקירה בכפייה, אגב איום על אזרחים בפגיעה מכוונת אם לא יישמעו להם ויתפנו. יתר על כן, ישנם אזרחים שאינם מסוגלים להישמע לאזהרה להתפנות מסיבות בריאותיות או בשל מוגבלות, פחד או בהיעדר מקום שיוכלו לעבור אליו. לפיכך גם לאחר אזהרה, על הכוחות התוקפים לנקוט את כל אמצעי הזהירות האפשריים כדי להימנע מאובדן חיי אזרחים ורכוש אזרחי, לרבות ביטול התקפה כאשר מתברר כי היעד אזרחי או שהנזק האזרחי לא יהיה מידתי יחסית לתועלת הצבאית הצפויה.
דיני המלחמה אוסרים גם על "מעשי אלימות או איומים באלימות שמטרתם העיקרית היא לזרוע פחד בקרב האוכלוסייה האזרחית". איסור זה חל על הצהרות שאינן בגדר אזהרות אמיתיות הקוראות לפנות אזורים, אלא נועדו בעיקר לעורר בהלה בקרב התושבים או לאלץ אותם לנטוש את בתיהם שלא למען ביטחונם. איסור זה אינו חל על השפעותיהן של התקפות חוקיות, המעוררות בדרך כלל פחד, אלא על איומים ועל התקפות על אזרחים שנועדו למטרה ספציפית זו.
- מהן ההגנות החוקיות המוקנות לבתי חולים, לאנשי רפואה ולאמבולנסים?
מתקני בריאות הם אתרים אזרחיים שעל פי דיני המלחמה מוקנות להם הגנות מיוחדות מפני התקפות ומעשי אלימות אחרים, לרבות הפצצות, הפגזות, ביזה, פריצה בכוח, ירי לתוכם, כיתורם ושיבושים אחרים בכוח הזרוע כגון מניעה מכוונת של אספקת מים וחשמל.
מתקני בריאות כוללים בתי חולים, מעבדות, מרפאות, עמדות עזרה ראשונה, מרכזי עירוי דם ומחסני ציוד ותרופות של מתקנים אלה, בין צבאיים בין אזרחיים. מבנים אחרים, שהם בחזקת מבנים אזרחיים, הופכים למטרות צבאיות כאשר הם משמשים לצרכים צבאיים, אולם בתי חולים מאבדים את ההגנה מפני התקפה רק כאשר נעשה בהם שימוש החורג מתפקידם ההומניטרי כדי לבצע "מעשים הפוגעים באויב". ישנם כמה סוגים של פעולות שאינם נחשבים ל"מעשים הפוגעים באויב", כגון נוכחותם של שומרים חמושים או הימצאותו של נשק קל בבית החולים שהיה ברשותם של פצועים. אפילו כאשר כוחות צבא משתמשים לרעה בבית חולים לשם אחסון נשק או כדי להגן על לוחמים כשירים, על הכוח התוקף למסור אזהרה הדורשת להפסיק שימוש לרעה זה אגב הצבת מגבלת זמן סבירה, ולתקוף רק לאחר שהצד השני לא נשמע לאזהרה.
על פי דיני המלחמה, יש לאפשר לרופאים, לאחיות ולאנשי רפואה אחרים לבצע את עבודתם, והם זכאים להגנה בכל מצב. הם מאבדים את ההגנה המוקנית להם רק כאשר הם חורגים מתפקידם ההומניטרי באמצעות "מעשים הפוגעים באויב".
כמו כן, יש לאפשר לאמבולנסים ולתחבורה רפואית אחרת לתפקד, ועליהם להיות מוגנים בכל מצב. אמבולנסים עלולים לאבד את ההגנה המוקנית להם, רק כאשר הם משמשים לביצוע "מעשים הפוגעים באויב", כגון הובלת תחמושת או הסעת לוחמים בריאים בתפקיד. כאמור לעיל, על הכוח התוקף למסור אזהרה להפסיק שימוש לרעה זה, והוא רשאי לתקוף רק לאחר שלא נשמעו לאזהרתו.
מסגדים וכנסיות, כמו כל אתר פולחני אחר, ובתי ספר הם בחזקת אתרים אזרחיים שאין להתקיפם, אלא כאשר הם משמשים לצרכים צבאיים, כמו מפקדה צבאית ומקום לאחסון כלי נשק ותחמושת.
עקרון המידתיות חל גם על אתרים אלה.
על כל הצדדים לעימות לנקוט אמצעי זהירות במהלך פעולות צבאיות כדי להימנע מפגיעה בבתי ספר, באתרי פולחן ובנכסי תרבות אחרים.
כצד לעימות המזוין, מחובתן של הזרועות הצבאיות של חמאס, הג'יהאד האסלמי וארגונים פלסטיניים חמושים אחרים להישמע להוראות המשפט ההומניטרי הבינלאומי. תקיפתם של מתקנים צבאיים ומטרות צבאיות אחרות מותרת על פי דיני המלחמה, אך ורק אם ננקטו כל אמצעי הזהירות האפשריים כדי להימנע מפגיעה באזרחים. הדינים אוסרים על ארגונים פלסטיניים חמושים לטווח אזרחים וליזום התקפות חסרות הבחנה והתקפות שייפגעו באזרחים באופן שאינו מידתי יחסית לתועלת הצבאית הצפויה מהן. על מפקדיהם של ארגונים פלסטיניים חמושים מוטלת גם החובה לבחור אמצעי התקפה שאפשר לכוון ישירות אל מטרות צבאיות וכך למזער את הפגיעה הנלווית באזרחים. כאשר כלי הנשק בשימוש הארגונים אינם מאפשרים מידת דיוק שתטווח מטרות צבאיות ללא סיכון משמעותי לפגיעה באזרחים, עליהם להימנע משימוש בהם.
ארגון Human Rights Watch מצא כי במהלך סבבים קודמים של מעשי איבה, הרקטות שנורו על ידי ארגונים פלסטיניים חמושים – ובכלל זה רקטות קצרות טווח ורקטות משודרגות ארוכות טווח מייצור מקומי, רקטות "גראד" ורקטות המיובאות ממקורות אחרים – הן בלתי-מדויקות במידה כה רבה עד שכאשר הן נורות לעבר אזורים מיושבים, אי-אפשר להבחין בין מטרות צבאיות לאתרים אזרחיים. חוסר דיוק זה וחוסר היכולת לטווח התקפות אל מטרות צבאיות אף מחמירים כאשר רקטות לטווח ארוך יותר נורות על ישראל.
השימוש ברקטות מסוגים אלה נגד אזורים אזרחיים מפר את האיסור על התקפות מכוונות וחסרות הבחנה. בדומה לכך, צד לעימות היורה רקטות מתוך אזורים מיושבים בצפיפות או ממקם מטרות צבאיות בתוך או בקרבת אזורים אזרחיים – וחושף בכך אזרחים להתקפה נגדית – עלול להפר בכך את החובה לנקוט את כל אמצעי הזהירות האפשריים כדי להגן על האזרחים שבשליטתו מפני השלכותיהן של התקפות.
- האם חוקי לתקוף באופן ממוקד מנהיגים של ארגונים פלסטיניים חמושים ואת משרדיהם ובתיהם?
המשפט ההומניטרי הבינלאומי מתיר לתקוף באורח ממוקד מפקדים צבאיים במהלך עימות מזוין, בתנאי שהתקפות אלה עומדות בכללים המגינים על אזרחים מכל בחינה אחרת, לרבות דרישת המידתיות. מנהיגים פוליטיים שאינם משתתפים בפעולות צבאיות, אינם יכולים להיחשב למטרות לגיטימית להתקפה כיוון שהם אזרחים.
מנהיגים של ארגונים פלסטיניים חמושים המפקדים על כוחות לוחמים, הם מטרות לגיטימיות. עם זאת, היות שלחמאס ממשל אזרחי לצד זרוע צבאית, אין די בעצם היותו של אדם מנהיג בחמאס כדי להפוך אותו למטרה לגיטימית להתקפה צבאית.
ללוחמים לא מוקנית חסינות מפני התקפות בבתיהם ובמקומות עבודתם. עם זאת, כמו בכל התקפה על מטרה צבאית לגיטימית אחרת, על הכוח התוקף להימנע מהתקפה כאשר היא צפויה לגרום פגיעה שאינה מידתית באוכלוסייה אזרחית – ובכלל זה אזרחים ובני משפחתם של לוחמים – או כאשר איננה מבחינה בין לוחמים לאזרחים. בהתאם לחובה זו לנקוט את כל אמצעי הזהירות האפשריים כדי להימנע מפגיעה באזרחים, על הכוח התוקף לשקול גם אתרים חלופיים לתקיפה של לוחמים מבלי להעמיד אזרחים בסיכון.
תקיפת ביתו של לוחם שלא נוכח פיזית במקום בזמן ההתקפה, היא התקפה בלתי-חוקית על יעד אזרחי. כאשר התקפה בלתי-חוקית מעין זו מכוונת, היא תוגדר פשע מלחמה. בית אזרחי אינו מאבד את מעמדו המוגן כאתר אזרחי רק משום שהוא ביתו של לוחם שאינו נוכח במקום. ככל שההתקפה נועדה לפגוע במשפחות הלוחמים, היא גם סוג של ענישה קולקטיבית אסורה.
כוח אדם וציוד המשמשים בפעולות צבאיות הם מטרות חוקיות, אך הריסת בניין גדול שהם נמצאים בו, בשלמותו, עשויה להיות מוצדקת רק כאשר ההתקפה לא תגרום לפגיעה בלתי-מידתית באזרחים וברכוש אזרחי.
- מה משמעות המונח "ענישה קולקטיבית" של האוכלוסייה האזרחית?
דיני המלחמה אוסרים להעניש אדם כלשהו בגין עבירה שלא ביצע אישית. ענישה קולקטיבית היא מונח המשמש במשפט הבינלאומי לתיאור כל הסוגים של צעדי ענישה והתעמרות. צעדים אלה אינם מוגבלים לעונשים הנגזרים בבתי משפט, אלא כוללים צעדי ענישה "מכל סוג שהוא, מנהליים, באמצעות פעולה משטרתית או אחרת", המוטלים על קבוצות ממוקדות של אנשים בגין מעשים שלא ביצעו אישית. ענישה קולקטיבית – כמו למשל הריסת בתי משפחות של לוחמים ואתרים אזרחיים אחרים כמו בניינים רבי קומות כסוג של ענישה בניגוד לדיני המלחמה – היא פשע מלחמה. שיקולים שונים כמו יעד האמצעי והשפעתו העונשית יכריעו אם ההתקפה או האמצעי היו ענישה קולקטיבית, אם לאו. אך רלוונטית במיוחד הכוונה מאחורי הבחירה באמצעי מסוים. כאשר הכוונה היא להעניש, אך ורק או בעיקר בגין מעשה של צדדים שלישיים, ככל הנראה ההתקפה תסווג כענישה קולקטיבית.
עיתונאים וציודם נהנים מההגנה הכללית על אזרחים ואתרים אזרחיים ואסור לטווח אותם, אלא כאשר הם משתתפים באופן ישיר במעשי האיבה. אפשר להטיל הגבלות לגיטימיות על זכויותיהם של עיתונאים, כגון על חופש הביטוי וחופש התנועה, בהתאם לחוק ורק במידה הנדרשת מכורח הנסיבות. אולם אין לעצור אותם, לכלוא אותם או להטיל עליהם עונשים אחרים כמעשה תגמול על עצם ביצוע עבודתם העיתונאית.
- האם התקפותיה של ישראל על תחנות רדיו וטלוויזיה של ארגוני תקשורת, כולל אלה שחמאס מפעיל, חוקיות?
מתקני רדיו וטלוויזיה הם אתרים אזרחיים וככאלה נהנים מהגנה כללית. התקפות צבאיות על מתקני שידור המשמשים לתקשורת צבאית הן לגיטימיות על פי דיני המלחמה, אולם התקפות על תחנות טלוויזיה ורדיו אזרחיות אסורות לחלוטין. איסור זה חל משום שמדובר במבנים אזרחיים מוגנים ולא במטרות צבאיות לגיטימיות. יתר על כן, כאשר ההתקפה נועדה בעיקר לפגוע במורל הציבור או להפעיל לחץ פסיכולוגי על האוכלוסייה האזרחית, מטרה זו אסורה. תחנות הטלוויזיה והרדיו האזרחיות הן מטרות לגיטימיות רק כאשר הן עומדות בקריטריונים שנקבעו למטרה צבאית לגיטימית; כלומר, אם השימוש בהן תורם" תרומה יעילה לפעולה צבאית" והשמדתן בנסיבות אותה העת – יש בה כדי להעניק "יתרון צבאי מובהק". בענייננו אנו, מתקני השידור האזרחיים המופעלים על ידי חמאס יכולים להיחשב למטרות צבאיות, אם למשל שודרו מהם פקודות צבאיות או שהם קידמו באורח ממשי אחר את המערכה הצבאית של חמאס נגד ישראל. אולם מתקני שידור אזרחיים אינם הופכים למטרה צבאית לגיטימית רק מפני שהם משדרים תעמולה לטובת חמאס או נגד ישראל או מדווחים על הפרה של דיני המלחמה בידי צד כלשהו. כפי שהחוק אינו מתיר לתקוף אוכלוסייה אזרחית כדי לפגוע במורל שלה, כך הוא גם אוסר על תקיפת חברות חדשות המשמשות לעיצוב דעת הקהל באמצעות דיווחיהן או יוצרות לחץ דיפלומטי, ותו לא; בשני המקרים, אין הפעולה תורמת באורח ישיר לפעולות צבאיות.
גם כאשר תחנות שידור הופכות למטרות צבאיות לגיטימיות כיוון שהן משמשות להעברת תשדורות צבאיות, החובה לכבד את עקרון המידתיות בעת ההתקפה עומדת בעינה. כלומר, על כוחותיה של ישראל לוודא בכל עת שהסיכונים הנשקפים לאוכלוסייה אזרחית מהתקפה מעין זו, אינם עולים על היתרון הצבאי המובהק הצפוי ממנה. על הכוחות לנקוט אמצעי זהירות מיוחדים כדי להגן על מבנים הממוקמים באזורים עירוניים, כולל מתן אזהרה מוקדמת על התקפה בכל עת שאפשר.
- מהן חובותיהם של ישראל ושל ארגונים פלסטיניים חמושים אשר לסוכנויות הומניטריות?
על פי המשפט ההומניטרי הבינלאומי, על צדדים לסכסוך לאפשר מעבר מהיר ובלתי-מופרע של סיוע הומניטרי, והוא יחולק באורח חסר פניות לאוכלוסייה הזקוקה לו. על הכוחות הלוחמים להסכים לאפשר מבצעי סיוע, והם אינם רשאים לסרב מטעמים שרירותיים. הכוחות יכולים לנקוט אמצעים שונים כדי לוודא שהמשלוחים ההומניטריים אינם כוללים כלי נשק או כל אמצעי צבאי אחר. עם זאת, אסור לעכב במכוון משלוחי סיוע.
נוסף על כך, המשפט ההומניטרי הבינלאומי מחייב את הכוחות הלוחמים להבטיח את חופש התנועה של צוותי הסיוע ההומניטרי החיוני לביצוע תפקידם. אפשר להטיל עליהם מגבלות תנועה זמניות בלבד ורק בשל צורך צבאי חיוני.
משפט זכויות האדם חל בכל עת, כולל במהלך עימותים מזוינים שדיני המלחמה חלים עליהם, כמו גם בעיתות שלום. ישראל ופלסטין, שתיהן צדדים לאמנות ליבה בינלאומיות בתחום זכויות האדם, לרבות האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות (ICCPR) והאמנה נגד עינויים ונגד יחס ועונשים אכזריים, בלתי- אנושיים או משפילים. אמנות אלה קובעות ערבויות לזכויות יסוד, שרבות מהן תואמות את ההגנות שאזרחים זכאים להן על פי המשפט ההומניטרי הבינלאומי (כגון האיסור על עינויים, יחס בלתי-אנושי ומשפיל, הימנעות מאפליה, הזכות למשפט הוגן).
האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות מתירה להגביל זכויות מסוימות במהלך שעת חירום כללית שהוכרזה רשמית ואשר "מאיימת על חיי האומה", אולם על כל חריגה מזכויות במהלך שעת חירום כללית להיות יוצאת דופן וזמנית, ועליה להיות "מוגבלת למידה מחויבת המציאות על פי דרישות המצב", ואסור שתכלול אפליה מטעמי גזע, דת או מכל טעם אחר. זכויות יסוד מסוימות – כגון הזכות לחיים והזכות להיות מוגן מעינויים ומהתעללות אחרת, האיסור על מעצרים לא רשמיים, החובה להבטיח ביקורת שיפוטית על חוקיות המעצר והזכות להליך הוגן – יש לכבד תמיד, גם בעת שעת חירום כללית.
- על מי אפשר להטיל את האחריות להפרות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי?
הפרות חמורות של דיני המלחמה אגב כוונה פלילית הן פשעי מלחמה. פשעי מלחמה, המפורטים בהוראות הנוגעות ל"הפרות החמורות" של אמנות ג'נבה וכן מעוגנים כמשפט מנהגי בחוקת בית הדין הפלילי הבינלאומי ובמקורות אחרים, כוללים קשת רחבה של עבירות. עם עבירות אלה נמנים בין היתר התקפות מכוונות, חסרות הבחנה ולא מידתיות הפוגעות באזרחים, תפיסת בני ערובה, שימוש במגינים אנושיים והטלת עונשים קולקטיביים. כמו כן, אפשר להטיל על יחידים אחריות פלילית בגין ניסיון לבצע פשע מלחמה וכן בגין סיוע לביצוע פשע מלחמה, אפשורו או הסתה לביצועו.
נוסף על כך, מי שתכנן פשעי מלחמה או הסית לביצועם עשוי אף הוא לשאת באחריות. אפשר גם להעמיד לדין מפקדים ומנהיגים אזרחיים בשל אחריותם הפיקודית לפשעי מלחמה, כאשר ידעו או היה עליהם לדעת על ביצועם ונקטו אמצעים בלתי-מספקים כדי למנוע אותם או להעניש את האחראים להם.
על מדינות חלה חובה לחקור ולהעמיד לדין בהוגנות בשטחן את מי שנחשד במעורבות בפשעי מלחמה.
פשעי מלחמה שבוצעו לכאורה במהלך הלחימה בין ישראל לארגונים פלסטיניים חמושים עשויים להיחקר על ידי התובע של בית הדין הפלילי הבינלאומי. ב-3 במרס 2021, פתחה התביעה בבית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) בחקירה של פשעים חמורים שבוצעו כביכול בפלסטין מאז 13 ביוני 2014. אמנת בית הדין הפלילי הבינלאומי נכנסה רשמית לתוקף עבור פלסטין ב-1 באפריל 2015. שופטי בית הדין הצהירו כי צירוף פלסטין מעניק לו סמכות שיפוט על השטח הנתון לכיבוש ישראלי מאז 1967, כלומר רצועת עזה והגדה המערבית, לרבות מזרח ירושלים. לבית הדין הפלילי הבינלאומי סמכות שיפוט על פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות והשמדת עם שבוצעו בשטח זה, ללא תלות במבצעיהם לכאורה.
ישראל חתמה על אמנת בית הדין הפלילי הבינלאומי אך לא אשררה אותה, ובשנת 2002 הכריזה כי אין בכוונתה להיות חברה בבית הדין.
ארגון Human Rights Watch קורא מאז שנת 2016 למשרד התביעה של בית הדין הפלילי הבינלאומי לפתוח בחקירה רשמית לגבי הנעשה בפלסטין בהינתן הראיות המוצקות לביצוע פשעים חמורים בתחומה ובשל אקלים החסינות מעונש השורר בנוגע אליהם. סבב הלחימה האחרון בין חמאס לישראל מדגיש את חשיבות החקירה של בית הדין ואת הצורך הדחוף להוציא לאור את הצדק ולמצות את הדין על פשעים שבוצעו בפלסטין. ארגון Human Rights Watch קרא לתובע של בית הדין הפלילי הבינלאומי לחקור גם רשויות ישראליות המעורבות בפשעים נגד האנושות של אפרטהייד ורדיפה נגד פלסטינים.
על קטגוריות מסוימות של פשעים חמורים המפרים את המשפט הבינלאומי, כגון פשעי מלחמה ועינויים, חלה "סמכות שיפוט אוניברסלית" שמכוחה מערכת המשפט המקומית של מדינה רשאית לחקור ולהעמיד לדין בגין פשעים מסוימים, שבוצעו על ידי אחד מאזרחיה או נגד אחד מאזרחיה, גם כאשר לא בוצעו בשטחה. אמנות מסוימות, כמו אמנות ג'נבה משנת 1949 והאמנה נגד עינויים, מחייבות מדינות להסגיר או להעמיד לדין חשודים בעבירות הנמצאים בשטח השיפוט של אותה מדינה או כפופים לסמכות השיפוט שלה בדרך אחרת. על פי המשפט הבינלאומי המנהגי, מוסכם גם כי מדינות רשאיות לשפוט את האחראים לפשעים אחרים, כגון השמדת עם ופשעים נגד האנושות, ללא תלות במקום ביצועם.
על גורמי משפט רשמיים של מדינות לחקור ולהעמיד לדין מי שיש נגדם חשדות מהימנים בדבר מעורבות בפשעים חמורים, מכוח עקרון סמכות השיפוט האוניברסלית ובהתאם לחוקי מדינותיהן.
בחודש מאי 2021, הקימה מועצת האו"ם לזכויות האדם ועדת חקירה קבועה כדי לטפל בהפרות של המשפט הבינלאומי בשטח הפלסטיני הכבוש ובישראל, לתעד ולנטר אותן ולדווח עליהן, לקדם את מיצוי הדין עם האחראים ואת עשיית הצדק למען הקורבנות, לטפל בסיבות שביסודן ובדיכוי השיטתי המסייעים לתדלק את סבבי האלימות.
